למה אבא לא רוצה לראות אותי? אני ילדה טובה

את המשפט הזה שמעתי השבוע בהרצאה (המעולה!) של אפרת משולם, מטפלת רגשית וילדה להורים גרושים בעצמה.
המשפט הזה טילטל אותי.
זה לא שלא ידעתי את הדברים, אבל כששומעים אותם ממקור ראשון, מהילדים, הוא מטלטל ומקבל משמעות הרבה יותר גדולה.

ילדים בגילאי בית הספר יקשרו כל דבר כזה לעצמם. אני אשם. אני אשמה.
מבחינה התפתחותית, החשיבה שלהם אגוצנטרית וזה אומר שאני מרכז העולם וכל מה שקורה קשור אלי.
אם אמא ואבא התגרשו זה בגללי. כי לא הייתי ילד טוב. כי רבתי עם אחותי.
אם אבא או אמא לא באים לקחת אותי או מאחרים, זה בגללי.

לפעמים, הם סוחבים את התחושות האלה ואת רגשות האשמה הרבה שנים קדימה. בלי לדבר. בלי לספר.
אבל הם משפיעים עליהם.
הם יושבים שם בפנים ומנהלים את החיים שלהם, בלי לשים לב.
אני צריכה להתאמץ כדי שיאהבו אותי.
אני צריכה להיות ילדה טובה כדי שיאהבו אותי (וכאן מתחיל הריצוי שנמשך לאורך החיים).
זה מתחיל בילדות וממשיך למערכות היחסים שלהם.

ילדים לא מסוגלים להבין שאם אבא לא הגיע היום, הוא אולי נתקע בעבודה או שצץ משהו דחוף או שהוא ואמא לא מסתדרים וקשה להם לראות אחד את השניה.
הם בטוחים שלא אוהבים אותם מספיק. שהם לא מספיק טובים. זה האוטומט שלהם.
והדבר הזה שקורה בילדות משפיע על כל המשך החיים שלהם. זה האוטומט שילווה אותם לאורך שנים.
זו פגיעה מהותית בערך העצמי שלהם.
ועם ידע והבנה אנחנו יכולים למנוע את הפגיעה הזו בהם.

ילדים זקוקים לנוכחות שלנו. לאהבה רציפה. מהיום הראשון של הפרידה.
הם תלויים בנו. אנחנו הביטחון שלהם.
ילדים זקוקים לתיווך ולהסברים. ואני יודעת כמה שזה קשה לנו, אז אנחנו מקווים שהם ישכחו ויעברו את המשבר.
אבל התחושות האלה נשארות. וזקוקות לתיווך. להסבר. ויותר מהכל, לחיבוק.

הם צריכים להבין שהם לא אשמים בפרידה או בכל מה שקורה בין ההורים אחרי הפרידה.
הם צריכים לדעת שאנחנו אוהבים אותם בזכות מי שהם ולא בזכות דברים שהם עושים.
וזה התפקיד שלנו.

להתייעצות טלפונית ראשונית ללא התחייבות מלאו פרטיכם בטופס ואחזור אליכם בהקדם.

כתיבת תגובה