יש נושאים שאני פוגשת שוב ושוב בעבודה עם הורים גרושים, ובכל פעם הם מזכירים לי עד כמה ילדים יכולים להסתגל למציאות מורכבת, גם כשהיא גובה מהם מחיר שאף אחד כמעט לא רואה.
לא תמיד אלה הילדים שבוכים, מתפרצים או מתקשים בבית הספר.
לפעמים דווקא הילדים שנראים הכי בסדר הם אלה שלמדו לחשוב לפני שהם מדברים.
הם בודקים מה מותר לספר אצל אמא, מה כדאי לא לומר אצל אבא, איך לשתף שהיה להם כיף בלי שמישהו ייפגע, ואיך לא להכביד על אף אחד.
לפעמים אנחנו מסתכלים עליהם ואומרים: איזה ילד בוגר.
אבל לפעמים זו לא באמת בגרות.
לפעמים זה ילד שהבין שהוא צריך להיזהר.
ילד שלמד להתאים את עצמו.
ילד שמנסה לשמור על שני ההורים שלו, במקום ששני ההורים ישמרו עליו.
בפרק החדש בפודקאסט להתגרש עם ילדים אני מדברת על הילדים שנמצאים באמצע.
לא רק באמצע של מריבות גלויות.
גם באמצע של שתיקות, של נתק, של מסרים שעוברים דרכם ושל תחושה שיש שני עולמות שאסור שייפגשו.
אני מדברת על הילד שהופך לשליח, למגשר, למי שזוכר מי יודע מה ולמי מותר לספר מה.
ועל השאלה שכל הורה אחרי פרידה צריך לעצור ולשאול את עצמו:
האם הילד שלי מרגיש חופשי להיות ילד?
האם הוא יכול לאהוב את שנינו בלי להיזהר?
האם הוא יכול לספר שהיה לו כיף בבית השני?
האם הוא יודע שהקשר בינינו הוא לא האחריות שלו?
הפרק הזה לא נועד להאשים.
הוא נועד לעזור לנו לראות את מה שלפעמים קשה לראות מתוך הכאב, הכעס והמאבק.
כי ילדים יכולים לחיות טוב בשני בתים.
אבל הם לא צריכים להחזיק את מה שקורה בין שני הבתים.
האזנה נעימה ומועילה וסופשבוע נעים!
איילת
