הסופשבוע הראשון שהם ישנו אצלו

הסופשבוע הראשון שהם ישנו אצלו.
הלילה הראשון שלי לבד מזה הרבה שנים.
ולא רק לילה אלא שני לילות.
התכוננתי לסופשבוע הזה.
פחדתי ממנו.
הייתי בטוחה שהם לא ישרדו אותו.
שאני לא אשרוד אותו.
היה ברור לי שהם יתקשרו וירצו לבוא אלי.
ואני גם נשארתי בבית, הוא יצא לבית חדש.
אז זה גם לא הבית שהם מכירים.
לא קבעתי שום תוכנית. הייתי בבית מוכנה לקריאה: בואי תקחי אותנו.
שישי בצהרים.
שישי בערב.
שבת בבוקר.
כלום.

תוהה לעצמי, הם מפחדים להתקשר?
הוא מפחד להתקשר?
מה, הם מסתדרים בלעדיי?
הם לא מתגעגעים?
מצד אחד, קשה לדעת שמסתדרים בלעדיי. אני?  זו שהיתה איתם 24/7? ככה בקלות?
מצד שני, משמח, מעודד לדעת. הם מסתדרים. טוב להם.
דילמה.
קונפליקט.
מטוטלת.

טוב, אני כבר לא יכולה יותר.
מסמסת לו כדי לשאול איך הם.
ומקבלת בחזרה תמונות של ילדים שמחים בגן השעשועים ליד הבית.
האמת, שהם הפתיעו גם אותו.

ואז הבנתי, שאני צריכה ללמוד לשחרר.
ולסמוך עליהם.
ועל אבא שלהם.

מאז למדתי עוד הרבה דברים על עצמי.
אבל אין ספק שזו היתה הפעם הראשונה שהבנתי
שאני חייבת ללמוד לשחרר. ולסמוך.
ולמלא את הזמן שלי בדברים שעושים לי טוב.

הדבר הכי חשוב בתקופה הזו הוא התמיכה.
משפחה, חברים, חברות, גרושים וגרושות (כולל קבוצות פייסבוק, מפגשים קבוצתיים וכיו"ב) ואנשי מקצוע שילוו אותך.
אני ממליצה לך לא לוותר על זה ולהתחיל ליצור את מעגל התמיכה שלך.
הוא חשוב במיוחד בתקופה הזו.

איילת

 

 

להתייעצות טלפונית ראשונית ללא התחייבות מלאו פרטיכם בטופס ואחזור אליכם בהקדם.

כתיבת תגובה