בבוקר הראשון לכיתה א' היא אמרה לאמא שלה שלה בשקט: "אבא יכול לבוא איתנו גם?".
היא לא ביקשה משהו מיוחד – רק שיהיה כמו אצל כולם, ששני ההורים ילוו אותה יחד.
האבא לא הסכים, כי קשה לו להיות באותו מקום עם אמא. הילדה לא עשתה דרמה, היא פשוט נכנסה לבית הספר רק עם אחד מהם. בשונה ממה שהיה עד היום.
היום הראשון כבר מאחורינו, אבל הסיטואציה הזו חוזרת שוב ושוב: במסיבת חנוכה, בימי הורים, בטקסי סיום, בימי הולדת. הילדים מבקשים נורמליות, והם צריכים שנמצא את הדרך לתת להם אותה – גם אם לנו זה לא תמיד נוח.
הילדים לא חיים "חצי חצי"
כשהורים מתגרשים, אנחנו המבוגרים נוטים לחשוב על חלוקות – זמני שהות, ימים, חצאים. אבל הילדים לא חיים חצאים. הם חיים חיים שלמים, עם שני בתים ושני הורים, והם רוצים להרגיש שייכים במלואם לכל אחד מהם.
ובשביל זה הם צריכים שני דברים: נוכחות ושיתוף פעולה. לא רק שתגיעו, אלא גם שתדברו.
כשאין שיחה או שיתוף פעולה, הילדים עלולים להרגיש שהם מתפצלים בפנים – כאילו הם צריכים להיות ילדים אחרים אצל כל אחד מכם. לפעמים זה נקרא "ספליט" – תחושה של פיצול רגשי. הם אוהבים את שניכם, אבל לא תמיד יודעים איך להחזיק את זה יחד, ואז הם עלולים לבחור צד או להסתיר רגשות ופשוט לא לשתף אותנו בדברים שקורים להם. כשאנחנו ההורים מדברים, מתאמים, ומראים שאנחנו מסוגלים לשתף פעולה, אנחנו עוזרים להם להרגיש שלמים, בלי צורך להתפצל בינינו.
הצורך בגמישות ובשיחה
החיים לא מתנהלים לפי טבלה מדויקת. נכון, יהיו ימים קבועים והם חשובים לתחושת היציבות של הילדים ולביטחון שלהם, אבל ילד יכול לצאת מבית הספר אחרי מבחן קשה למשל, ולרצות להיות עם ההורה שנמצא בבית ופנוי באותו יום, גם אם זה לא "התור שלו". ילדה יכולה לבקש שמי שייקח אותה ביום הראשון לגן או לבית הספר יהיה דווקא ההורה שאיתו היא רגילה להיות ברגע הזה, או עם שניהם, גם אם בהסכם כתוב אחרת. וילד יכול לבקש שאבא יבוא לראות אותו משחק כדורגל, כמו תמיד.
הקשבה לצרכים האלה היא לא ויתור על גבולות, אלא בחירה להיות הורים שמבינים שהחיים מורכבים – ולפעמים צריך להזיז דברים ולהתגמש.
ולפעמים הילדים מרגישים שהם צריכים "ללכת בין הטיפות" ולנסות לפתור את זה כדי שיהיה להם נוח. וזה לא התפקיד שלהם. זו האחריות שלנו ההורים לדבר אחד עם השני ולעשות את הסידור בשבילם.
למה זה כל כך קשה לנו
זה לא נוח. לפעמים זה ממש כואב. לעמוד ליד מי שהיה בן או בת הזוג שלנו באירוע משפחתי זה יכול להציף המון זיכרונות, אכזבות, אפילו כעסים ישנים. קל יותר להיעדר, להחזיק חזק בטבלה, להגיד "זה לא היום שלי".
אבל הילדים לא ביקשו את הגירושים, והם כן מבקשים שנמצא בתוכנו את הכוחות לתת להם את מה שהם צריכים.
החגים והחופשים – עוד מבחן לתקשורת שלכם
בעוד רגע החגים כאן, והחופשים שמסביבם, וזה בדיוק הזמן שבו הצורך בשיחה ובתיאום הופך להיות קריטי. הילדים צריכים לדעת מראש איפה הם ישנים, מי נמצא איתם בחופש, מתי חוגגים עם כל צד במשפחה, ואיך הם לא מפספסים את הארוחה עם סבא וסבתא.
זה דורש מאיתנו ההורים לשבת, לתכנן, לשאול את עצמנו לא רק מה חשוב לנו – אלא גם מה חשוב להם. לפעמים זה ידרוש מאיתנו גמישות, לפעמים פשרה. אבל עבור הילדים זו תחושת יציבות וביטחון שהם לוקחים איתם הלאה.
מה כן יכול לעזור לכם ההורים
- להתמקד בילד: כשאתם נכנסים לכיתה או יושבים באולם, תנסו לזכור – זה לא עליכם. זה עליו. הוא צריך אתכם שניכם, לא משנה איך זה מרגיש לכם.
- לתכנן מראש: לדבר לפני אירוע, לקבוע מי מגיע, מי אוסף, מי נשאר. ככל שיש פחות הפתעות – כך פחות אי נוחות.
- לתת מקום לצרכים שלהם: אם הילד מבקש לשנות – תקשיבו. לא תמיד חייבים להסכים, אבל חשוב לשקול ברצינות.
- לא תמיד זה אפשרי: יהיו מצבים שבהם תרגישו שאתם לא מסוגלים (למשל לשבת יחד בשולחן החג עם כל המשפחה של ההורה השני), זה גם בסדר להגיד לא לפעמים. גם אתם חשובים.
- להזכיר לעצמכם: אתם לא צריכים להיות חברים טובים. רק להיות שני הורים שמסוגלים לעמוד אחד ליד השני ולדבר בלי שהילד יצטרך לדאוג או להיות השליח.
לבחור בילדים שלכם
"אני רוצה שתהיו איתי, גם אם אתם לא אוהבים אחד את השני", אמר ילד בן 13 שפגשתי את ההורים שלו בתהליך הפרידה. "זה לא קשור אליכם, זה קשור אלי ואתם צריכים להיות ההורים, לא אני".
וזה נכון: ההורות שלנו לא נגמרה עם הפרידה, היא רק קיבלה צורה אחרת. ואם נבחר לראות את הילדים, להקשיב להם, להיות שם עבורם – נוכל להעניק להם את המתנה הגדולה מכולן: תחושה שהם חיים חיים שלמים, גם כשהם בשני בתים.
איילת רוזן ישראלי
מדריכת הורים ומתאמת הורית, מלווה הורים לפני, במהלך ואחרי גירושים.