יש מחקר אחד על זוגיות שאני חוזרת אליו שוב ושוב.
כי הוא שם זרקור על משהו שרובנו חווים אבל לא תמיד יודעים לקרוא לו בשם.
המחקר של ג’ון גוטמן על מה באמת מנבא פרידה וגירושים.
ג'ון גוטמן חקר זוגות במעבדה המדמה בית אמיתי, תיעד את דפוסי התקשורת והתגובות הפיזיולוגיות שלהם, והראה שאפשר לנבא במדויק את עתיד הקשר לפי האופן שבו בני הזוג מדברים ומתנהלים ברגעי קונפליקט.
כחלק מהמחקר הוא גם עקב אחרי הזוגות שנים קדימה כדי לבדוק מי נשאר יחד ומי נפרד, ומה בדפוסי התקשורת חזה את זה מראש.
והמשפט שהכי נשאר איתי ממנו הוא פשוט: זה לא כמה קשה. זה איך מדברים כשקשה.
רוב הגירושים לא מתחילים ביום אחד.
הם נבנים לאט. בין המילים. בין הטונים. ביום יום.
בין הרגעים שבהם כבר אין כוח להסביר ואולי גם אין מי שיקשיב.
וכשאני מסתכלת על המחקר הזה אני לא רואה רק זוגות נשואים.
אני רואה הורים רגע לפני פרידה, אני רואה הורים שכבר גרושים ומנסים לדבר על הילדים בלי שזה יתפוצץ,
ואני רואה אנשים בפרק ב’ שאומרים לעצמם בשקט: הפעם אני רוצה שזה יהיה אחרת.
הדפוסים שגוטמן מדבר עליהם לא נעלמים עם הגירושים.
הם לפעמים פשוט עוברים לוואטסאפ, לשיחות קצרות, לשתיקות ארוכות.
והשאלה הגדולה היא לא מי צודק או מי אשם אלא איזו שפה הילדים שלנו שומעים ואיזו שפה אנחנו לוקחים איתנו לקשר הבא.
השבוע הקלטתי פרק חדש בפודקאסט על המחקר של גוטמן ועל החיבור שלו לגירושים, לתיאום הורי ולפרק ב’.
זה פרק שלא בא רק ללמד אלא בעיקר לעזור לראות דברים שלפעמים אנחנו לא רואים. ולבחור אחרת, אם רוצים.
האזנה נעימה ומועילה וסופשבוע רגוע,
איילת
